דרכי האפרסמון (Persimmon) הובילו מעין גדי אל ירושלים. הדרך העולה מעין גדי במזרח לשדרת ההר המרכזית במערב כמעט ולא השתנתה לאורך הדורות. למרות שמהדרך עצמה לא ניתן למצוא שריד, ניתן להעריך את תוואי הדרך על סמך מערך המבנים והמצודות שנבנו לאורכה. התנאים הגיאוגרפיים והטופוגרפיים התוו את תוואי הדרך. ראשיתה של הדרך בתל גורן שבאזור עין גדי.
משם היא טיפסה במעלה מצוק העתקים עד לפסגת המצוק, לאחר העלייה של מצוק ההעתקים המשיכה הדרך ברמה, לאורך 5 ק"מ, באזור של שלוחות ובניהן יובלים היורדים לנחל דוד ולנחל ערוגות. התנועה בשטח זה קלה יחסית, וניתן לרוץ בתוך היובלים ולחצות את השלוחות שביניהם. ממזרח לרמה השטח הופך להררי ומחורץ, והדרך מטפסת ביובלו של נחל דוד. הכיוון הכללי של קו הרכס הוא מדרום־מזרח לצפון־מערב, והפרשי הגבהים ותנאי השטח מאפשרים תנועה נוחה רק על גביו. הדרך מטפסת על הרכס במתינות לאורך 9 ק"מ; עד רוג'ום א־נקה הרכס מפריד בין נחל ערוגות מדרום לנחל דוד מצפון ולאחר מכן ליובליו של נחל חצצון. מהאתר ברוג'ום א־נקה הדרך מטפסת בתלילות לאורך כ־12 ק"מ עד לתל תקוע. משם מתחברת הדרך לציר גב ההר, הנמשך בין ירושלים לחברון.
מקורות מידע:
קפנדריא דרך המדבר: צליינים בנגב בשלהי העת העתיקה
Ein Gedi, Oasis in the Judean desert
סיפורו של האפרסמון ובעצם של כל האיזור בו צמח – מדבר יהודה ואיזור ים המלח הוא סיפור של כסף, וכמו שפובליליוס סירוס (Publilius Syrus) סופר ומחזאי ברומא העתיקה (85–43 לפנה"ס) הגדיר זאת עוד אז לומר "הכסף בלבד מניע את העולם" האפרסמון והכסף שסיפק הוא אולי הסיבה העיקרית לחורבן מצדה. שכן במהלך המרד היהודים ביקשו להרוס את הגידולים והרומאים יצאו להגן על ממונם.
מידע על צמח ושמן האפרסמון:
אפרסמון, על פי מקורות יהודיים קדומים, הוא שמו של צמח שגדל בבקעת ים המלח ובאזור הגלעד בעבר הירדן. כנראה מדובר בשיח Commiphora gileadensis, מסוג הצמחים הנקרא קומיפורה (Commiphora). האפרסמון ידוע גם בשמות נוספים: בלסם, בלסאן, בשאם (מלשון 'בושם') ו"אפרסמון מקראי", להבדיל מעץ הפרי המכונה אפרסמון.
מן הצמח היו מפיקים בושם בצורת שמן, הקרוי שמן אפרסמון – ייחודי לארץ ישראל, שהיה ידוע להלל בריחו הטוב. מגזע שיח הבלסם וענפיו הפיקו את "בלסם-העץ". מכל רכיביו ניתן היה להפיק ריח עז בעת בעירה, בעוצמה משתנה, להנאה, לקטורת, לרפואה ואף למשיחת כלי המקדש, הכהנים ומלכי יהודה וישראל לאחר שפסק השימוש בשמן המשחה. מוצא האפרסמון הוא בחצי האי ערב, אך עמק הירדן הדרומי ועין גדי היו המקומות היחידים שבהם הוא גדל באופן מתורבת.
לדברי ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן, הרומאים שיקמו את מטעי האפרסמון לאחר המרד הגדול של היהודים ברומאים. אוסביוס מקיסריה (המאה ה-3 – המאה ה4) מציין שגידול האפרסמון בעין גדי התקיים גם בזמנו. ייתכן והתקיים עד למאה ה-8, כאשר ירד הביקוש לבושם (בעקבות התפתחות נתיבי דרך המשי) והירידה בפעילות החקלאית באזור.
פליניוס הזקן
ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן (23 -79 לספירה), ביצירתו "תולדות הטבע", מקדיש פרק לנושא. הוא עוסק בעליונותו של הבלסם על כל הצמחים הארומטיים ומדגיש כי "הארץ היחידה לה הוענק צמח זה היא יהודה". הוא מציין שהצמח גדל בעבר רק בשתי אחוזות מלכותיות, ושבתקופת המרד הגדול היהודים ביקשו לכלות את זעמם בשיחים. לטענתו, נערכו קרבות עזים על הגנת השיח, ורק ההגנה של החיילים הרומאים מנעה את השמדתם. פליניוס כותב שהפרי הובל בתהלוכות הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס וזאת לאחר שפומפיוס הנהיג את התקדים שבתהלוכות ניצחון יישאו חוטֶרי עצים שגדלים בארצות שנכבשו. פליניוס מתייחס אל הבלסם כאל שבוי מלחמה, ש"מעלה מס יחד עם האומה לו הוא שייך", וכותב כי בחלוף חמש שנים מכיבוש ארץ יהודה (בשנת 70 לספירה), הכניסו הזמורות והמוהל המופק מהן 800,000 ססטרציות לאוצר רומא.
פליניוס טוען כי הבלסם "שונה לגמרי בטבעו מהתיאורים שניתנו לו על ידי סופרים רומאים וזרים, בהיותו דומה יותר לגפן היין מאשר להדס". העץ פורה רק במולדתו, אך הנְצָרים גדלים גם בארצות אחרות. הם מפיקים פרות לאחר שלוש שנים. לעלים יש מראה דהוי יְרוק-עַד. בזמנו השיח מגיע לגובה נמוך יותר מאשר היה מקובל בעבר, היות שהשימוש בענפיו ועליו נעשה אינטנסיבי יותר. מעץ האפרסמון מפיקים את המוצרים הבאים: העלים – eutheriston – הזול ביותר, אחריו – ענפים קטנים ומחוספסים – ה-trachy, בעל ריח משופר, והמשובחים ביותר אלו הם: eumeces, הנגזרים מהעץ עצמו. לתוצרת הבושם יש רמות מחירים: האדום הוא המשובח, אחריו – הלבן, והירוק-השחור הוא הנחות מכולם. גרעיני הפרי דומים לגרעיני הגפן, אדמדמים.
בפרק מובא תיאור מפורט ביותר של הכנת השרף. כמו כן הערכה כלכלית שלו. כמות משמן זה, השוה לחצי ליטר של ימינו, מחירה 300 דינר, סכום עתק באותם ימים, ויכולה להגיע אפילו עד ל–1,000 דינרים, מחיר הכפול ממשקל מתכת הכסף. עקב ערכו הכלכלי הגבוה של הפרי, פליניוס מתאר שיטות שבעזרתן נהגו יצרני שמנים מחבלי ארץ כמו פטרה להציג את תוצרתם בתור שמן האפרסמון המקורי, אך הדבר לא עלה בידם.
מפת מידבא
במפת מידבא מופיעים בשלושה מקומות איורים של צמח בעל עלים תלתניים בסביבות יריחו (אחד מהם ראו לעיל). צמחים אלה מזוהים עם האפרסמון הן בשל הדמיון לצמח הפיגם (Ruta) שבו הוא תואר במקורות הקלאסים[48], והן בשל מיקומם: מצפון לעיר (ממזרח ליישוב ארכלאיס), ושניים במזרח בעבר הירדן באזור של רמתא. כך מקבל גבול התפוצה הצפוני המופיע בתלמוד הבבלי משמעות ברורה יותר: "מלקטי אפרסמון מעין גדי ועד רמתא" – כלומר, רוב מטעי האפרסמון, לפחות בתקופה הביזנטית, היו כנראה דווקא בעבר הירדן.
באזור יריחו, לפי מפה מידבא, ניתן למקם את מטעי האפרסמון בתחום אחוזת ארכלאיס (כנראה חרבת אלביודאת), שקיבלה את מימיה מאמת מים שהגיעה מעין אלעוג'ה. באתר זה נחשפו שרידים מראשית המאה הראשונה לפנה"ס ועד לשלהי התקופה הביזנטית, ובהם מבנה מונומנטלי הבנוי אבני גזית ושהתנשא לגובה רב מעל סביבתו. נראה שאל מקום זה מתייחס הציור של מגדל ועליו סולם המופיע במפת מידבא מזרחית ליישוב ארכילאיס, ובניהם איור הצמח, כלומר, מדובר כנראה במגדל שמירה שצפה על מטעי האפרסמון שהיו במקום.
מפת מידבא גם מותחת רף תחתון למועד האחרון שבו גידלו את האפרסמון בארץ ישראל. לדעת רוב החוקרים מפה זו מתוארכת למחצית המאה ה-6, ולפי הצעה אחרת – למחצית השנייה של המאה ה-7, לאחר הכיבוש הערבי. יש בכך לאשש את האפשרות שגידולו נמשך באזור עד בית אומיה עד המאה ה-8.
ריצה וקצת הסטוריה - הסטוריה וארכיאולוגיה של ארץ ישראל דרך הרגליים 
