מסלול מעגלי של 19 ק"מ בתוואי קשה אבל מיוחד באיזור המזרחי של ספר מדבר יהודה
נחל ווחיתה הינו נחל אכזב הזורם לאחר גשמים טובים בחורף. בימים נטולי גשם מומלץ לטייל בו. זהו מסלול בעל אופי של קניון שבחלקו רחב ובחלקיו האחריו צר , בייחוד היכן שיש בו מפלים, השביל מסומן באופן מצויין ורב בצבע שחור. והוא המשכו של המסלול הכחול המגיע מקובת א-נג'מה. ואדי ווחיתה בתרגום לעברית- "נחל הסכין". הכינוי הזה ניתן לו בגלל שהוא חוצה את רכס ההרים כמו סכין.
המסלול הוא אתגרי וברמת קושי גבוהה ולא מתאים לבעלי פחד גבהים. תוואי המסלול הוא בירידה כאשר כל ירידה מלווה בבולדרים גדולים שיש לעבור אותם בהליכה על מצוקים או בכניסה אליהם במידה ואפשר וכן מעבר ליד מפלים גבוהים שבחלקם יש גבי מים למרגלותיהם(לא חייבים לעבור בתוך הגבים). אך אם זאת המסלול הכולל עד סופו של השחור מוערך בכ 10 ק"מ, אבל יוצר חוויה מאוד ייחודית. של הליכה בתוך קניון מסולע בצבע לבן ומרקם חלק ולכן צריך להיזהר שהולכים על גבי הסלעים ,המהווים חלק הארי מהמסלול. לפעמים נדמה שהירידות של וואדי ווחיתה לא נגמרות , אבל כל ירידה שונה ואחרת לגמרי מקודמתה , חלקן מעוקלות ,חלקן ישרות , מעוגלות. (מקור)
חוצה את האיזור שורה של נחלים, המתמשכים ממערב למזרח ומנקזים את מורדותיה המזרחיים של שדרת ההר לעבר בקעת יריחו. לאורך עשרת הקילומטרים הכלולים במשבצת יורדים ערוצים אלה גובה אנכי של כ-600 מ', דבר המשווה לחלק מהם אופי של קאניון. ואדי עוג'א וואדי אל-ואחיתה מנקזים את השטח שבחלק הצפוני של המשבצת. בדרום מנקז את השטח ואדי אל-מפג'ר, ובמרכז – ואדי אל-מכוך. רוב השטח הוא אפוא מבותר.
המסלול קשה כי מעבר לירידות , ומפלים שצריך לעבור בירידה זהירה כל המסלול מלא בסלעים . מעל ואדי ווחיתה ישנם רכסי הרים גבוהים ומרשימים ביופיים בתוכם ניתן לראות כוכים ומערות גדולות. הם טבעיים לחלוטין הם נוצרו במהלך אלפי שנים כתוצאה מתהליכי בלייה מבנית. הפרשי הטמפרטורה בין הלילה ליום הם גדולים מאוד באזור זה, כתוצאה מכך נוצרים סדקים בסלעים. אשר בעקבות גשמים חומציים הם מתרחבים והופכים לחללים ומערות בתוך צלע ההר.
אם הנכם אוהבים מים קרים מאוד, כדאי שתצטיידו בבגד ים ובמגבת ותרחצו באחד מהגבים שבדרך. הנוף הבראשיתי והפראי שעובר בתוך ומעל הואדי הוא מאוד ייחודי, הוא עוצמתי ומרשים מאוד. במהלך ההליכה בנחל תפגשו בבולדרים , סלעי ענק דמויי כדורים עגולים הנמצאים על פני השטח ומעליו. תוואי השטח כפי שציינתי מאוד מאתגר ודורש מיומנות של הליכה על סלעים משופעים ועל משטחי אבן ארוכים. חשוב מאוד להצטייד בנעליים גבוהות ונוחות המתאימות לסוג הליכה שכזה. אחד המפלים שגובהו כ 6 מטרים , דורש כניסה מתחת לסלעים וזחילה מתחתיהם או מעבר המפל מהצד הצפוני.
ואדי ווחיתה עובר מתחת לשני יישובים כוכב השחר מצפון ורימונים מדרום. ממשיך ומזדחל ובשלב מסוים פוגש את שמורת נחל מכוכ המקבילה אליו. לקראת סופו של הנחל הדרך הופכת למישורית ונוחה הרבה יותר ובסוף תראו משטחי כלניות בצבע וורוד ולבן פזורות על גבי השטח שמצד ימין שלכם. והרבה פחיות ולכלוך בתוך אפיק הנחל.
אתרים באיזור:
קובת א-נג'מה (הר הכוכב)
קובת א-נג'מה הוא הר המתנשא מעל היישוב כוכב השחר, לדרומו, נמצאת במערב שמורת נחל ייט"ב. פסגת ההר היא בגובה 724 מטר מעל פני הים. ההר מהווה נקודת תצפית גבוהה המשקיפה על אזור נרחב ביותר מרכס הר הזיתים-הר הצופים בירושלים בדרום עד לחרמון בצפון. הוא חלק משמורת הטבע כוכב השחר. נמוך מעט מהפסגה ממוקם מקאם סת זהרה.
חרבת אל כיליה
מגדל שמירה רומי שאליו הוצמד מנזר .צלבים חרותים מסביב לפתחו. במנזר חצר מוקפת חדרים ובהם אגני אבן. בכנסיה, לוח אבן עם צלב, מכסה סרקופג עם צלב, סרקופגים קבורים תחת רצפת הפסייפס בתחום גדר הישוב רימונים. כדי לצאת מהמנזר ישירות לואדי וחיתה יש לתאם עם הרב"דש שיפתח את הפשפש. עיין מאמרו של: יצחק מגן, "מבצר רומי ומנזר מן התקופה הביזנטית בח'ירבית אל כיליה". קדמוניות כ"ב, 86-85,ע' 45 ,נראה כי קיימת כאן מחילת מיסתור.
מידע מאתר הסקר הארכיאולוגי על האיזור
הסקר הארכיאולוגי בוואדי אל-מכוך (מפת 1:20,000, גליון 14 – 18) נערך בידי חיים גולדפוס ואמיר גולני בשנים 11983-1982. בסך-הכול מתוארים כאן 107 אתרים, מהם 55 שתיאורם ניתן כאן לראשונה. בגלל אופי השטח – איזור מדברי, שאין בו אתרי- קבע רבים – מתוארים כאן בעיקר מבנים קטנים וגדרות של מכלאות, בניגוד לחלקים האחרים של ספר זה, שבהם מופיע סוג זה של אתרים רק ברשימה מקובצת שבסוף. במהלך הסקר נערכו חפירות מספר, שגם אותן נזכיר להלן. לסקר שלפנינו יש לצרף את סקר המערות בוואדי אל-מכוך, שנערך מטעם המרכז לחקר מערות של "החברה להגנת הטבע"(וראה הנספח שבסוף חלק זה).
1. תולדות המחקר
הראשון שביקר באיזור ותיאר אותו היה רובינסון, שעשה בסביבה כאשר עלה מיריחו לירושלים במסעו הראשון בשנת 1838 (570-572 .Robinson, 1860, pp). רובינסון זיהה את שלושת הנתיבים הראשיים המוליכים מיריחו אל הכפרים ששכנו על גב ההר, כלומר, את טריק אבו הינדי, את טריק אבו ג'ורג' (היום כביש יריחו-א-טיבה) ואת הדרך המכונה "הדרך הצפונית", המתמשכת מצפון לטריק אבו הינדי. תחילה בחר רובינסון בנתיב האחרון, ובדרכו ציין את האתר שמעל למעיין עין א-נעימה, שהציע לזהותו עם שרידי מבצר דוק, ואת בית-הקברות בקבור אל-ג'רהיד. בהמשך דרכו חזר רובינסון לטריק אבו הינדי ועלה בו לעבר הכפר דיר דבון.
כשלושים שנה לאחר-מכן עבר באיזור החוקר הצרפתי גירן בדרכו מא-טיבה ליריחו (גירן, תשמ"ד, עמ' 145-143) וביקר בח'רבת אל-כליה. גילוף של מנורה בעלת שבעה קנים באחת האבנים באתר הביא אותו למסקנה, כי במקום עמד בית-כנסת. לאחר-מכן פנה גירן אל שביל צדדי, שעלה במקביל לדרך לאורך רכס אבו-קרנין, ולבסוף הגיע לעין א-נעימה.
בשנות השבעים של המאה הי"ט פעלו באיזור אנשי הסקר של ארץ-ישראל המערבית ותיארו חלק מן האתרים שבגליון הנדון, בעיקר דרכים ואתרים מרכזיים(Conder & Kitchener, 1882, p. 395; 1883, pp. 57, 124, 179, 188, 189, 206, 207, 222 ,394).
בשנות התשעים של המאה הי"ט סקר דרמר-דיראן שלוש קבוצות של אבני-מיל רומיות המופיעות במפת הסקר הבריטי, אלא שאינן מתוארות בדין-וחשבון על הסקר (Germer-Durand, 1895, pp. 68-69).
חלק מגליון 14 – 18 נסקר בשנת תשכ"ח בסקר יהודה, שומרון וגולן. חוליית הסקר בראשותו של פסח בר-אדון תיעדה יותר מ-20 אתרים שבקירבת כביש יריחו-א-טיבה (בר-אדון, תשל"ב, עמ' 113-109)2. רוב החרסים שנלקטו בסקר של שנת תשכ"ח נבדקו עתה מחדש, והסיכומים הקיראמיים המובאים בתיאור האתרים כוללים אפוא את נתוניו של הסקר ההוא.
בין שנת 1980 לשנת 1981 ערכו צבי אילן ודוד עמית סקר דרכים בחלקה הדרומי של המשבצת (אילן ועמית, תשמ"א; עמית, אילן ומזר, תשמ"ג; חדשות ארכיאולוגיות, עז, תשמ"ב, עמ' 57). בסקר זה, שנערך לאורך טריק אבו הינדי ו"הדרך הצפונית", תועדו אתרים רבים, אך רק מקצתם פורסמו. בסקר האמור נתגלתה חורבת שילחה, ובחפירה שנערכה במקום נחשפה מצודה מתקופת-הברזל (מזר, עמית ואילן, תשמ"ד). בשטח המשבצת נערכו ארבע חפירות ארכיאולוגיות נוספות: בח'רבת אל-כליה חשפו יצחק מגן ואורי דינור מצודה רומית ומנזר ביזאנטי (מגן, תשמ"ט; 1990 ,Magen); בח'רבת אל-קצר נחשף מצד ביזאנטי (חדשות ארכיאולוגיות, פב, תשמ"ג, עמ' 39-38); במערה שבאיזור ח'לת א-דנביה בוואדי אל-מכוך נחשפה כנסייה של מנזר (גולדפוס, תשמ"ז; גולדפוס וכהנא, תשמ"ח; חדשות ארכיאולוגיות, פד, תשמ"ד, עמ' 39-38; Goldfus, 1990); ובאחת ממערות ואדי אל-מכוך עליון גילה חנן אשל שרידים מתקופת-הברונזה הביניימית ומימי מרד בר-כוכבא (אשל, תשמ"ח).
2. מגבלות המחקר
מן הראוי לציין מספר מגבלות בסקר המשבצת של גליון 14 – 18:
1. מפאת אופיו המדברי של האיזור האתרים הם על-פי-רוב קטנים, והממצא הקיראמי הוא מוגבל ביותר.
2. מטרתו של סקר מערות ואדי אל-מכוך לא היתה ארכיאולוגית, ולכן בידנו ממצאים קיראמיים רק ממערות שנשדדו או ממערות שנערכו בהן חפירות. מגבלות תקציב וזמן מנעו מחוליית הסקר עריכת סקר מסודר של המערות שבתחום המשבצת.
3. מגבלות זמן ותקציב גם מנעו סקר פריהיסטורי מפורט בבקעת הירדן, בשפכים של ואדיות אל-מכוך, ייטב ועוג'א. בממצא המועט אפשר למצוא רמזים, כי באיזור התקיימו כמה אתרים פריהיסטוריים.
3. הרקע הגיאוגראפי
משבצת ואדי אל-מכוך כוללת את השטח שממזרח לשדרת ההר, עד בקעת יריחו. גבולה המערבי של המשבצת עובר בשיפוליה של במת ההר, ממזרח לכפרים של ספר המדבר. ממזרח לקו זה אין עוד יישובים עד בקעת יריחו. גבולה המזרחי של המשבצת עובר מעל למצוק של קרנטל וממשיך צפונה, אל בקעת נעימה, שבה נמצאת מניפת-הסחף של ואדי עוג'א. גבולה הדרומי של המשבצת עובר בראש הרכס שבין ואדי קלט לוואדי אל-מפג'ר. גבולה הצפוני עובר על הרכס שמדרום לוואדי עוג'א.
חוצה את האיזור שורה של נחלים, המתמשכים ממערב למזרח ומנקזים את מורדותיה המזרחיים של שדרת ההר לעבר בקעת יריחו. לאורך עשרת הקילומטרים הכלולים במשבצת יורדים ערוצים אלה גובה אנכי של כ-600 מ', דבר המשווה לחלק מהם אופי של קאניון. ואדי עוג'א וואדי אל-ואחיתה מנקזים את השטח שבחלק הצפוני של המשבצת. בדרום מנקז את השטח ואדי אל-מפג'ר, ובמרכז – ואדי אל-מכוך. רוב השטח הוא אפוא מבותר.
במעבר מבמת ההר אל בקעת יריחו אפשר להבחין בשלוש יחידות גיאומורפולוגיות:
(א) שיפולי כפיפת הקמר של רמאלה
יחידה זו כוללת את השליש הצפוני-המערבי של המשבצת. היא מורכבת מסלעי-גיר מתקופות הקנומן והטורון (פיקרד וגולני, 1972), המכוסים באדמת טרה-רוסה. השטח משתפל במתינות מרום של כ-600 מ' מעל פני הים לרום של כ-400 מ', והוא המדרגה התחתונה של הקמר.
(ב) הסינקלינה של רמת המדבר
יחידה זו כוללת את מרבית שטח המשבצת. היא מורכבת מסלעי קרטון וצור מתקופת הסנון, המכוסים אדמת רנדזינה. לעתים מופיע כיסוי של נארי מעל למיסלע הקרטוני, בעיקר בחלק המערבי של המשבצת. יחידה זו יורדת במתינות מרום של 400 מ' מעל פני הים לרום של כ-100 מ'. בחלק הדרומי של יחידה זו, סביב ואדי אל-מפג'ר, יש נוף מתון של גבעות מעוגלות. במרכזה ובצפונה מתחתרים הנחלים לעומק רב יותר, ונוצר נוף של גבעות תלולות, שמבתרים אותו ערוצים רבים.
(ג) מצוק-ההעתקים
יחידה זו כוללת את מצוק הגיר המפריד בין רמת המדבר לבקעת יריחו. בחלק הדרומי של המשבצת מתנשא המצוק לרום של 200-100 מ' מעל בקעת יריחו. באיזור זה משנה מצוק-ההעתקים את כיוונו: אם כיוונו היה תחילה מדרום לצפון, עתה הוא נוטה לכיוון צפון-מערב ונעלם בהדרגה.
יחידות אלו הן, למעשה, יחידות-הנוף של מדבר יהודה (מרכוס, 1988, עמ' 33-9; הירשפלד, תשמ"ז, עמ' 10-9), אף שיש חוקרים המכנים את האיזור הזה בשם "מדבר שומרון".
באשר לשאלת השיוך הגיאוגראפי, היו חוקרים שהניחו, שוואדי קלט, המבתר את המדבר לכל רוחבו בקאניון עמוק, הוא גבולו הצפוני של מדבר יהודה. אחרים הרחיקו את הגבול הצפוני של מדבר יהודה עד פצאל וקרן סרטבה (7-8 .Nir, 1965, pp). לפי דעת-ביניים מקומו של הגבול הזה הוא בסביבת ואדי עוג'א (ברור, תשי"ד, עמ' 92; ברלינר, תשל"ח; אילן, תש"ל: מרכוס, 1988). באיזור זה מתמשך מצוק-ההעתקים מצפון-מערב לדרום-מזרח, ואילו קמר רמאלה פונה לכיוון צפון-צפון-מזרח ומגיע עד בקעת הירדן. התוצאה היא, שרמת-הקרטון הכלואה בין השניים, שהיא מאפיין מובהק של מדבר יהודה, נעלמת לחלוטין באיזור ואדי עוג'א.
מבחינה גיאוגראפית-היסטורית אפשר אולי לכנות את האיזור הנדון בשם "מדבר בנימין", או "מדבר בית-און" (יהו' יח:יב; וראה: אילן, תש"ל, עמ' 175-173; עמית, אילן ומזר, תשמ"ג, עמ' 225 ו-230).
שאלת הגדרתו של האיזור כמדבר שנויה אף היא במחלוקת. אסכולה אחת מבססת את קביעתה שאופי האיזור הוא מדברי על ההגדרה המקראית של מונח זה. במקרא "מדבר" הוא איזור מרעה, איזור שבו "מדבירים" צאן (אילן, תש";: הנ"ל, תשל"ט; הראל, תשל"ז). מכאן, שחבלי-ארץ שלמים בקירבת יישובים ששימשו למרעה נקראו "מדבר", כמו, למשל, מדבר בית-און (יהר יח:יב), מדבר תקוע (דה"ב כ:כ), מדבר זיף ומדבר מעון (שמ"א כג). כינויים אלה משקפים את זיקתם של אנשי ההר אל קטעי המדבר שממזרח להם (משל, תשל"ג, עמ' 119). במקרא ובמקורות יהודיים מאוחרים נקראים גם אזורים פוריים בשם "מדבר", כמו, למשל, מדבר גבעון (שמ"ב ב:כד), מדבר עזה (בבלי שבת קמה ע"ב) ומדבר עכו (בבלי בבא קמא עט ע"ב). דומה, כי במקורות הגדרת מדבר היא תפקודית, כלומר, היא משקפת יותר את אופן השימוש הכלכלי באיזור מאשר את אופיו האקלימי. ההגדרה המדעית המקובלת של מדבר היא איזור שבו המישקעים השנתיים הם פחות מ-250-200 מ"מ בממוצע. בתחום זה נכללים מדבר יהודה, הערבה, רוב שטחו של הר הנגב ורוב בקעת הירדן (פורת, תשמ"ה, עמ' 2). הצמחייה באיזור זה עדיין מספיקה לקיום מרעה, עד לממוצע של 100 מ"מ גשם בשנה. באיזור שבו הכמות השנתית קטנה יותר כמעט אי-אפשר לגדל צאן, אלא-אם-כן יש באיזור מקורות-מים קבועים. מכאן, שחבל-ארץ אשר בו כמות המישקעים השנתית היא יותר מ-250-200 מ"מ אינו צריך להיקרא "מדבר", כי-אם "ספר המדבר".
במדבר יהודה יש גורמים נוספים המבדילים בין האזורים המכונים בחיבור זה "מדבר" ו"ספר המדבר":
המיסלע: המיסלע של ספר המדבר הוא ברובו של גיר ודולומיט, ואילו לחבל המדבר אופייני מיסלע של קרטון, שאין מחלחלים בו מים.
הקרקע: איזור ספר המדבר מכוסה ברובו באדמת טרה-רוסה, המאפשרת גידולי-בעל, ואילו איזור המדבר מכוסה ברובו באדמת רנדזינה בהירה, שאינה מתאימה לגידולי דגנים.
הצמחייה: באיזור ספר המדבר גדלה הצמחייה בחורש דליל או בבתות של ספר המדבר ושל ערבה, ואילו במדבר הצמחייה היא של חבורת בני-שיח, האופיינית לאזורים מדבריים וערבתיים, והיא מורכבת בעיקר מצמחים חד-שנתיים (שמידע ודפני, תשל"ב, עמ' 26-16).
כל הגורמים האלה באים לידי ביטוי משמעותי בשטח המשבצת. עלינו לקבוע את הגבול שבין ספר המדבר למדבר בין קו מישקעים של 250 מ"מ ובין קו מישקעים של 275 מ"מ (וראה המפה). ראוי להדגיש, שמקומה של רצועה זו איננו קבוע: בשנים שחונות היא נעה מערבה, ובשנים ברוכות היא נהדפת מזרחה.
לאור כל האמור לעיל עלינו לחלק את שטח המשבצת לשלוש יחידות-נוף:
(א) ספד המדבר
המדובר ברוב שטחה המערבי של המשבצת. ברצועה זו נמצאים רוב היישובים מכל התקופות, רוב שטחי החקלאות ורוב מיתקני החקלאות, כגון מכלאות וגרנות. כן מצויים בה כמעט כל בורות-המים. ראוי לציין, שגבול תפוצתם של בורות-המים הוא קו המישקעים של 250 מ"מ בממוצע שנתי.
(ב) המדבר
תחום זה משתרע על מחציתה המזרחית של המשבצת. באיזור שחון זה היישוב מועט, והוא מרוכז לאורך הדרכים החוצות אותו. האתרים שנסקרו הם בעיקר מבנים בודדים, מצדים, מבני קבורה, גלי-אבנים ואתרי-חנייה לאורך הדרכים.
(ג) הבקעה
זו הפינה הצפונית-המזרחית של המשבצת, כלומר, מעין א-נעימה צפונה. השטח מישורי, והוא מכוסה באדמת-סחף של ואדי אל-מכוך, ואדי ואחיתה וואדי עוג'א. ארבעת המעיינות הנובעים באיזור ובסמוך לו – עין אל-עוג'א, עין א-נעימה, עין א-דיוך ועין אבו שושה – איפשרו את הקמתם של יישובי-קבע החל בתקופות הפריהיסטוריות.
ההבדלים בין האזורים משתקפים בבירור בממצא הארכיאולוגי: בספר המדבר מרוכזים יישובי-קבע, מנזרים, בתי חווה, מיתקנים חקלאיים וכן מבנים שונים שהוקמו לאורך הדרכים. לאתרי המדבר אופי ארעי, והם קשורים בעיקר לדרכים העוברות בו.
4. הדרכים
שטח המשבצת הוא איזור-מעבר מבמת ההר אל בקעת יריחו, ולפיכך חוצות אותו דרכים רבות, המקשרות בין שני האזורים האלה. לאורך דרכים אלו פזורים אתרים שונים, כגון נקודות-יישוב, מצדים, מבני-קבורה, גלי-אבנים, אבני-מיל ואתרי-חנייה. בשורות שלהלן מובאת סקירה של הדרכים הקדומות העיקריות העוברות במשבצת. הן נמנות מדרום לצפון.
טריק אבו הינדי
במפת הקרן הבריטית מסומנת טריק אבו הינדי כדרך עתיקה (גליון 17: וראה תיאורה: 188 ,57 .Conder & Kitchener, 1883, pp). עוד קודם-לכן תיאר אותה רובינסון (307-312 :1841). מקור השם בתל שאליו היא מוליכה: תל אבו הינדי שבמערב בקעת יריחו. התל נקרא על שם שבט בדווי – ערב אבו הינדי – שישב באיזור במאה הי"ט (זיו, 1984, עמ' 235). התל נפגע בעבודות-פיתוח, והיום תושבי יריחו אינם מכירים עוד את השם.
ראשיתה של הדרך בכפר דיר דבון. בתחילתה דרך זו רחבה, ולידה סימנים מעטים של אבני-שפה. היא חוצה את "כביש אלון" מדרום לזחלק (המנזר הביזאנטי שבראס א-טוויל) ויורדת לעבר ואדי אל-מח'מסה. בקטע זה נראים קירות-תמך, חציבות ואבני- שפה. לקראת סוף הירידה, שבה יש היום שורה של פיתולים בנויים, עוברת הדרך על-פני מצודה מתקופת-הברזל שבחורבת שילחה, ומשם היא ממשיכה מזרחה, דרך המדבר, בירידה מתונה לאורך ואדי אל-מפג'ר. לקראת סופה היא עוברת ליד מפעל ההטיה של ואדי אל-מפג'ר (משל, תשל"ב). בקטע האחרון, לפני בקעת יריחו, חולשים עליה שני מבצרים מימי בית שני: דוק/דגון בראש הר קרנטל – בצפון, ונוסייב אל-אושירה – בדרום. בשטח המשבצת, לאורך הדרך הזאת, יש כ-10 אתרים וכמה בורות-מים. רובם נסקרו בעבר (עמית, אילן ומזר, תשמ"ג). אופי האתרים אינו אחיד: במערב – יישובי-קבע, ואילו במזרח – מצדים ואתרי-חנייה ארעיים. הממצא הקיראמי מעיד, כי ראשית השימוש בדרך היתה בתקופת-הברזל ב', וכי הדרך היתה בשימוש עד ימינו. מן הדרך הראשית מתפצלים שלושה סעיפים עיקריים:
(א) הסעיף הראשון מחבר את הדרך הראשית עם הכפר מח'מס. ייתכן, כי בסעיף הזה, ולא בנתיב המתחיל בדיר דבון, עבר התוואי העיקרי (מזר, עמית ואילן, תשמ"ד). תחילתו של הסעיף בנ"צ 14070 18180, ליד חורבת שילחה, שממנה עולה הדרך מערבה. בקטע זה, שבו נראים חציבות וקירות-תמך, בעיקר בנ"צ 1401 1817, רוחב הדרך הוא 3-2 מ'. ממזרח למח'מס נמצאו קטעים סלולים שרוחבם עד 5 מ'. כן נמצאו קטעים שסוקלו מהם האבנים, והוכשרו בהם מעלות. בקטע זה של הדרך, הנמצא מחוץ למשבצת, שוכנים שני אתרים: ח'רבת קרין, שבה נתגלתה תחנת-דרכים גדולה מן התקופה הרומית-הביזאנטית, וח'רבת א-דורה, אתר מתקופת-הברזל א', שבו נערכו לאחרונה חפירות (Finkelstein, 1990).
(ב) הסעיף השני מחבר את הדרך הראשית עם עין קלט שבדרום. תחילתו בסמוך לנ"צ 1410 1813. בנ"צ 1401 1853, בירידה אל ואדי קלט, נראים סימני חציבה וקירות- תמך. רוחב הדרך במקום זה 2.0-1.5 מ', בקירוב. לאורך הדרך אפשר להבחין ב-4 מבנים, שאחדים מהם אולי היו מצדים. לפי הממצא הקיראמי במבנים אלה יש לייחסם לראשית השימוש בתוואי זה, כלומר, לתקופת-הברזל ב'.
(ג) גם הסעיף השלישי מחבר את הדרך הראשית עם עין קלט. תחילתו בנ"צ 14130 18695. רוחבו של סעיף זה כ-2.5 מ' לאורכו ניתן להבחין בקירות-תמך ובאבני-שפה, ולידו 2 מבנים מן התקופה ההלניסטית/הרומית. בירידה אל ואדי קלט אפשר להבחין בחציבות ובקירות-תמך לאורך הדרך.
"הדרך הצפונית"
דרך זו, השנייה המחברת את גב ההר עם בקעת יריחו, מתמשכת במקביל לטריק אבו הינדי ומצפון לו. בגליון 18 של מפת הסקר הבריטי היא מסומנת כשביל. הדרך נסקרה בעבר (עמית, אילן ומזר, תשמ"ג), ולאורכה נתגלו אתרים מספר. תחילתה ממזרח לדיר דבון. נראים בה קטעים סלולים, ובהם אבני-שפה וריצוף. בחלקה המערבי רוחבה של הדרך 6 מ', בקירוב (שם, עמ' 225). הדרך חוצה את "כביש אלון" מצפון לג'בל א-טוויל וממשיכה לאורך קו פרשת-המים בין ואדי אל-מכוך בצפון ובין ואדי אבו אל-פיד בדרום. לקראת סופה היא מתפצלת לשלושה סעיפים, היורדים אל בקעת יריחו מדרום למוצא של ואדי אל-מכוך. לאורך הדרך שוכנים יותר מ-20 אתרים, ולפי הממצא בהם נדמה, שראשית השימוש בה היתה בתקופת-הברזל ב'.
לדרך זו יש סעיף נוסף, המחבר אותה עם טריק אבו הינדי. תחילתו של סעיף זה בנ"צ 1431 1809 וסופו בנ"צ 1411 1834. לאורכו נמצאים כ-6 אתרים וכמה בורות- מים. ראשית השימוש בו בתקופת-הברזל ב'. בנ"צ 1427 1816 נראים שרידי בנייה של קירות-תמך.
טריק אבו ג'ורג'
דרך זו, היורדת מא-טיבה ליריחו, מסומנת כ"ררך רומית" בגליונות 15 ו-18 של מפת הסקר הבריטי ובפרסום הסקר (189 .Conder & Kitchener, 1883, p). בשנת 1948 הוכשרה הדרך ביוזמתו של גלאב פחה, מפקד הלגיון הערבי. היא קרויה על-שם קצין-ההנדסה הבריטי שהיה אחראי לסלילתה (זיו, 1984). בעבר נסקרו לאורכה אתרים אחדים (בר-אדון, תשל"ב). במערך הדרכים הרומיות היתה דרך זו המשך הדרך שבין אנטיפאטריס לגופנא. מיריחו המשיכה הדרך אל דרך-המלך שעל במת עבר-הירדן (רול, תשל"ו).
בחלקו המערבי של הכביש ניתן לראות לעתים שרידים של הדרך העתיקה, כגון קירות-תמך ואבני-שפה. בקטעים אחדים אין תוואי הכביש עובר בתוואי העתיק. בין נ"צ 14645 18470 לנ"צ 14725 18680 נשתמר היטב קטע של התוואי העתיק, ובו אבני-שפה, אבני-ריצוף, קירות-תמך וחציבות. רוחב הדרך כ-6 מ', ורוחב הקטע המרוצף כ-3.5 מ'. בנ"צ 14745 18775 שוב עוזב הכביש את התוואי העתיק וממשיך לעבר יריחו למרגלות מצוק-ההעתקים.
על-פי גליון 15 של מפת סקר הבריטי נמצאו שלושה ריכוזים של אבני-מיל לאורך הדרך בתחום המשבצת הנדונה כאן. אבני-מיל אלו כבר תועדו במאה הי"ט (Germer-Durand, 1895, pp. 68-69; Thomsen, 1917, pp. 75-76). על-סמך הכתובות החקוקות בהן יש לייחסן לאמצע המאה הב' לסה"נ, כלומר, לתקופת הקיסרים האנטונינים (אילן ועמית, תשמ"א). אבני-המיל אינן עוד באתרן.
האתרים הפזורים לאורך הדרך מלמדים, שראשית השימוש בתוואי היתה בתקופת-הברזל ב'. לאורך הדרך נסקרו כ-14 אתרים, מהם 4 שנמצאו בהם שרידים מתקופת-הברזל ב'.
לדרך זו סעיפים אחדים, המאפשרים את חציית המדבר בתוואי חליפי. תחילתו של הסעיף הראשון מעל לאתר מס' 389. משם הוא ממשיך מזרחה בראש הרכס של אבו קרנין. זהו שביל ללא עקבות ברורים של בנייה, מלבד קצהו המזרחי שבמוצא ואדי אל-מכוך, במקום שבו הוא חוצה את המצוק הצפוני בסידרה של פיתולים בנויים (נ"צ 1453 1893).
בנ"צ 14635 18650 מתפצל מן הדרך הראשית סעיף נוסף, הנמשך עד נ"צ 1456 1891. בגליון 18 של מפת הסקר הבריטי מסומן קטע זה כשביל. נראים בו עקבות של חציבות, ולעתים גם אבני-שפה. בקטע שבו יורד סעיף זה אל בקעת יריחו חצובות מדרגות. לאורך הסעיף נמצאו 2 אתרים. הממצא בהם מעיד, שקטע זה שימש בימי-הביניים.
סעיף שלישי של הדרך עובר לאורך השלוחה הצפונית שמעל לוואדי אבו עבידה ומוליך אל המחנה הרומי (אתר מס' 408). הכניסה לסעיף זה היא בנ"צ 14695 18835.
מקורות:
ריצה וקצת הסטוריה - הסטוריה וארכיאולוגיה של ארץ ישראל דרך הרגליים 