פעם צוטט אלברט איינשטיין כאומר "אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות". מכיוון שהפעם הראשונה הייתה נהדרת, ציפיתי שגם הפעם השנייה תהיה נהדרת. ובכן, זה היה נהדר!
היום הראשון היה הכי כיף, היום השני הכי קשה, היום השלישי הכי ממריץ.
האם יתקיים מסלול שלישי? נראה שכן.
היום הראשון
כמו ברוב המקרים, כשאני צריך לקום לריצה מוקדם בבוקר אני לא ממש ישן טוב בלילה. אמנם כיוונתי את השעון המעורר ל-4:15 בבוקר, אבל כדי לצאת לקיבוץ שדה בוקר ב-4:45, התעוררתי למעשה ב-3:30 לפנות בוקר כדי להתכונן לריצה.
לאט לאט התארגנתי בלי לחץ, ובדקתי שלא שכחתי כלום ברשימת הציוד המטורפת שיצרתי והשתמשתי לאריזה בימים האחרונים. חלק מהציוד כבר העברתי לרכב ערב קודם כדי לא להעמיס בבוקר ולא להעיר את המשפחה.
יצאתי מהבית בגשם שוטף והתחלתי לנסוע לכיוון קיבוץ שדה בוקר. הנסיעה עברה די חלק, בלי הרבה מכוניות על הכביש בשעות האלה של היום. הגעתי לקיבוץ ב-6:45 בבוקר. שם החניתי את הרכב בחניון הראשי ויצרתי קשר עם יניר, ספק התמיכה הלוגיסטית של הריצה. לקח לו זמן להגיע לשם אבל זה היה בסדר כי החברים שלי לריצת היום הראשון – רועי, מורן ואסי לא הגיעו עדיין.
זו הפעם השנייה שיניר תומך בי לוגיסטית בריצת דרכי הבשמים הישראליות. הפעם הקודמת הייתה בפברואר 2019 בשיא החורף, הסערה שהתרחשה בימים האחרונים והחשש משיטפונות הטילו ספק באפשרות לצאת למסלול. אינספור ביקורים באתרי מזג אוויר ולימוד המפות הסינופטיות הסתכמו בסופו של דבר במקצועיות ובניסיון של יניר – שידע היטב, כמומחה באזורו, האם יש סיכוי לשיטפונות. כשהדרך המשיכה דרומה, ענני הסערה והגשם החליפו את השמים בזריחה כתומה וצהובה של יום חדש נפלא.
יניר לקח אותנו דרך ירוחם, המכתש הגדול (בכביש שרצתי לאחרונה בריצת שטח אחרת) לכיוון מפעלי אורון ואז דרך הכבישים של מפעלי צין (שבדרך כלל אזרחים לא עוברים) לערבה. ואז בשעה 8:30 בבוקר הגענו לכיוון נקודת היציאה שלנו, קצת דרומית למושב צופר, לשער הכניסה לדרכי הבשמים הישראליות.
כמובן שהתחלנו את הריצה בתמונה קבוצתית על רקע השער. רצנו מספר קילומטרים עד שהגענו לאורחן מור – הנקודה הראשונה של היישוב הנבטי באזור. אורחן מור הוא יישוב נבטי הכולל יישוב גדול, חוות חקלאיות ומגדל מבוצר. עלינו על המגדל המבוצר לתצפית על השטח, הסברתי קצת על האזור והמשכנו בדרכנו לכיוון נחל קצרה ועלייה למגדל השמירה חורבת קצרה.
נחל קצרה מתפתל בין ההרים היפים של הערבה המערבית. לאחר העלייה הראשונה לכיוון מגדל המשמר חורבת קצרה, נראה הנוף המיוחד של המדבר במלוא הדרו, אין אנטנה או מבנה מרחוק, רק הרים, נהרות יבשים ועצים ירוקים באזור.
כשפנינו לכיוון מגדל המשמר קצרה ראינו מרחוק ג'יפ שבא לחלץ מישהו שנהג בקיה ספורטאז' פרטית לאזור הזה. אדם זה נתקע שם בזמן שניסה לטפס על ההר. אזכיר את בעל המכונית הגאון הזה בהמשך.
מהגובה שטיפסנו למגדל השמירה, הירידה לכיוון נחל נקרות היא מיוחדת ומאופיינת בירידה תלולה ויפה לחיבור לנחל. בשלב זה התחיל טפטוף קל וחששנו שאולי פירושו גשם חזק יותר, אבל זה נפסק.
מצאנו זמן לנוח בדשדש (אבנים קטנות של הנהר) של הנחל והיה ממש כיף. כמובן שעדיף לא לנוח יותר מדי בזמן הריצה כי זה מקשה על החזרה כדי להמשיך.
ריצה בנחלים באזור מאופיינת בריצה בדשדש. אחד היתרונות של ריצה לאחר שיטפון הוא שהמים מהדקים את האבנים וגורם להן להרגיש כמו אספלט, עד שג'יפ עובר ומערבב את האבנים.
שם מצאנו את הנהג הטיפש של קיה ספורטאז' שחשב שהוא יכול לנהוג שם אבל במקום זאת צריך עוד חילוץ. לא ברור כמה אנשים יכולים להיות טיפשים.
הריצה בדשדש היא לא פשוטה, מצד אחד מנסים למצוא מקום להניח את הרגל על מנת לשקוע כמה שפחות, מצד שני מנסים לרוץ לעבר אזור שעדיין לא הפריע לו בג'יפים.
לאחר ריצה של זמן מה ראיתי שיש שלט של שביל ישראל MTB באופניים בגדה הדרומית. למרות שהמסלול נראה יותר בר ריצה, הגענו כבר למגדל השמירה – מצד נקרות כך שלא הייתה סיבה להמשיך בו. משם נסענו לבקר בבור נקרות שהוא מאגר מים שלצערי היה ריק ממים.
המעבר בקטע של מצד נקרות לכוון המכתש אפשרי תוך תיאום מראש – כתבה, קישור לבקשת אישור
משם המשכנו בדרכנו לכיוון חאן סהרונים ומשם העלייה האינסופית לחאן בארות.
עם ההגעה לחאן בארות התברר שהסיוע הלוגיסטי טרם הגיע ולקח לו שעה וחצי להגיע !!!
בינתיים אכלנו שוקו, ושתינו קולה בקור המקפיא.
כשהסיוע הלוגיסטי הגיע סוף סוף מורן, רועי ואסי המשיכו בדרכם לחוויה הבאה (המבורגר והביתה) ואני יצאתי לדרך להכין את האוהל ולהתקלח.
חאן בארות הוא מקום מיוחד מאוד, נותן מענה לכל מי שמעוניין לעשות קניות במקום הקסום של המכתש. במהלך הערב נגררים (מטיילים משביל ישראל), ג'יפים, מטיילים וסתם אנשים שחיפשו לינה ללילה.
בחרתי להישאר במקום להקים את האוהל שלי במקום ללא משפחות עם ילדים בקרבת מקום ועם כמה מטיילים צעירים שלאחר צבא שבמקום לצאת לטיול אחרי צבא לאור ההגבלות של הקורונה – יצאו לטייל לאורך שביל ישראל.
בינתיים התכוננתי למקלחת חמה וטובה (בניגוד לפעם הקודמת שם ולא היו מים חמים) והכנתי ארוחת ערב והדלקתי נרות חנוכה עם החברים ללינה במתחם. בינתיים, משה קמינסקי הגיע למקום לקראת ההצטרפות לריצה של היום השני.
מכיוון שאספקת המזון המתוכננת שלי הספיקה להאכיל מספר אנשים, ישבנו משה האחרים ואני לארוחת ערב משותפת.
היום השני
להתעורר באמצע מכתש רמון זה דבר די מדהים, אני בטוח שכל האנשים שבאים לישון כאן חושבים אותו דבר. הנוף של הר ארדון במרחק הקרוב מדהים ובשילוב עם צינת הבוקר, זה יכול רק להתחמם מעתה ואילך.
התכנון היה להתחיל את ריצת היום השני בשעה 8 בבוקר אז היה מספיק זמן להכין ארוחת בוקר, לארוז את ציוד הקמפינג ולמשה להסתובב לצפייה בזריחה המדהימה.
התחלנו את הריצה על המכתש בדרך הבשמים ומשה הצביע על אבני הקילומטרים שעליו.
משם המסלול ממשיך עד לעלייה למצד מחמל (מגדל שמירה).
הנוף מלמעלה לצד מצד מחמל הוא די מדהים.
המשכנו בריצה ואחרי כמה קילומטרים הבנתי שטעיתי בהכנת קבצי הניווט וחלק מהמסלול שתכננתי עובר דרך צינור הנפט במקום דרך הבשמים. זה היה תוצאה של אפשרות ניווט אוטומטית מופעלת בעת עריכת קבצי הניווט אשר התעלמתי מהם.
קצת התאכזבתי אבל הצהרתי שהשגיאה הזו גרמה לי להכיר מסלול חדש שלא הכרתי קודם. רצנו דרך נחל חווה ואז הגענו לבורות המיובשים של נחל גרפון, טיפסנו למגדל המשמר של גרפון ההרוס.
משם המשכנו לרמת נפחא ולדרך הבשמים עד לעיר הנבטית עבדת.
עבדת הייתה אחת הערים המרכזיות בנתיב הסחר של דרכי הבשמים הנבטיות. מרכז העיר (האקרופוליס) ממוקם על צלע גבעה לצד ציר התנועה העתיק מצפון לדרום, וממזרח לכביש 40. הוא מתנשא לגובה של 655 מטר מעל פני הים, ומשקיף על סביבותיו בגובה של כ-80 מטר.
עבדת נוסדה על ידי הנבטים במאה ה-3 לפני הספירה כתחנה לאורך תוואי דרכי הבשמים והקטורת.
משם המשכתי לרוץ לכיוון חאן השיירות לחניון הלילה השני.
היום השלישי
התחיל דבר ראשון אחרי ארוחת הבוקר ואחרי יניר בא לאסוף את הציוד שלי בריצה דרך נחל חוורים עד לבור חוורים.
בור חוורים הוא בור עתיק בכניסה לנחל חוורים . מיוחס לתקופה הנבטית כמאגר מי שיטפונות. בעבר הקרוב שימש מקלט זמני לרועים בדואים משבט אל-עזאזמה. הבור בנוי ומטויח.
משם המשכתי לכיוון שמורת טבע מצוק הצינים שהיא אזור ירי פעיל של הצבא. הייתי צריך לקבל מהם אישור מיוחד לרוץ לשם.
האיזור הוא שטח אש של הצבא, אז צריך לאחר קבלת אישור גם להזהר מידי פעם מדברים כאלו…
או כאלו
בסך הכל המדבר מופיע במלוא הדרו בנופים מדבריים מרתקים.
זה מאוד מרשים לרוץ במדבר שבו יש כל כך הרבה סכרים ומבנים הרוסים – כל אלה הן מערכות חקלאיות מתוארכות ל-1500 שנה.
המערכות החקלאיות של נחל לבן הן מהגדולות והמרשימות בנגב. נחל לבן מנקז את מורדות רמת מטרד ואת הרכסים המערביים של הר הנגב. המערכות חוצות גבעות של אבן גיר קשה מתקופת הקנומני והטורוניה ותורמות להיווצרות שיטפונות עזים.
אפיקי הנחלים הצרים בקטעים הדרומיים של נחל לבן נפתחים לעמק סחף רחב מדרום לשבטה, עליו פותחו מערכות חקלאיות נרחבות. אלה מורכבים מטרסות מסיביות (בגובה של עד 5-6 מ') שהיוו חלק משמעותי מהעורף החקלאי של שבטה במהלך התקופות הביזנטית והאסלאמית הקדומה. (מקור: מערכות חקלאיות ביזנטיות-אסלאמיות קדומות בהרי הנגב)
תולילת אל-ענב, כלומר 'תלי ענבים'.
השטח מלא בתלילות בגובה 30-50 ס"מ ששימשו לגידול ענבים – כך סברו הערבים במקור. התלוליות יוצרות שטח פנים גדול יחסית המאפשר לטל הבוקר להיווצר עליהן ולטפטף לתוך התל. סידור זה מאפשר לגפן לקבל מספיק מים כדי לגדול במדבר. בפועל מסתבר על פי המחקר המעודכן שלא המטרה הייתה לגידול גפנים.
הגעה לשבטה
רחובות שבטה המשוחזרים
ליום השלישי תכננתי ריצה נוספת של 40 ק"מ אבל ידעתי כבר מההתחלה ש-15 הק"מ האחרונים לא נחוצים אם אין לי את היום הרביעי לרוץ מכיוון שהצבא לא אישר לי מעבר דרך אזורי הירי של רוחייבה וחולות שונרא ביום חול, אז בסופו של דבר רצתי רק 25 ק"מ באותו יום (יותר ממספיק).
במסע הכולל של 3 ימים עברתי 105 ק"מ עם עלייה של 2,550 מ'
תובנות והמלצות:
- כדאי לצאת לריצה בנחל נקרות רק לאחר שיטפון שמהדק את האבנים הקטנות.
- מסתבר שיש את שביל ישראל באופניים, בגדה הדרומית של הנחל כדאי לבדוק אם הוא עביר יותר מהדשדש.
- כאשר אתה מתכנן את המסלול שלך ודא בעת העריכה, לא נעשה תכנון מחדש אוטומטי לחלק מהמסלול.
ריצה בדרכי הבשמים הינו פרוייקט ייחודי שלי וככזה גם ביצעתי ריצה בדרכי הבשמים הירדניות. לקריאה בנושא – JIRT
ריצה וקצת הסטוריה - הסטוריה וארכיאולוגיה של ארץ ישראל דרך הרגליים 